החלטה בתיק ו"ע 3025-09

השופט בדימ' משה רביד

1.         ערר על החלטות המשיב מהתאריכים 18.5.2008 ו-5.1.2009, החלטה שהומצאה לעו"ד רבינוביץ ביום 18.1.2009. הערר מתייחס לחלקה 107 בגוש 30076, ברחוב יפו 174 בירושלים (להלן - הנכס).

העובדות שעליהן אין מחלוקת

2.         המשיב אפשר לעורר להאריך את המועד להגשת הערר עד ליום 30.6.2009, תוך שמירה על הטענה כי החלטות המשיב מהתאריכים 18.5.2008 ו-5.1.2009, אינן החלטות בהשגה, כי המועד להגשת ההשגה חלף.

3.         ביום 1.1.2001 נמסרה למשיב הצהרה על רכישת זכויות בדרך של הפקעה של הנכס, של המנוח דוד מזרחי עמדי ז"ל (להלן - המנוח) כדירת מגורים (נספחים א - ג לתצהיר התשובה של גיל קובץ). ביום 1.1.2001 הגיש המנוח הצהרה על מכירת זכות במקרקעין, בגין הפיצוי שקיבל מעיריית ירושלים  בסך 180,000$ (נספח יח לתצהיר אבנר עמדי). ביום 18.2.2001 [ולא 18.2.2000, כאמור בתצהיר התשובה], נערכה שומה זמנית לפי סעיף 78(א)(1) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963 (להלן - החוק) וניתן פטור ממס שבח (נספח ד לתצהיר התשובה).

            ביום כב בשבט תשס"ב, 3.2.2002 נפטר המנוח.

ביום 17.2.2004 קיבל פקיד השומה את טענתו של אבנר עמדי, בנו של המנוח, כי הנכס הוא נכס עסקי ולא משמש למגורים, כי הנכס היה שייך לאבנר עמדי, למרות רישומו על שם המנוח ולכן לסכום הפיצויים שקיבל אבנר עמדי  בסך 80,000 $ יש להוסיף את הסכום שקיבל המנוח בסך 180,000 $. אבנר עמדי לא ערער על החלטת פקיד השומה (נספח ו לכתב הערר; נספח טז לתצהיר התשובה).

4.         בשנת 2003 הועבר למשיב העתק חוות הדעת של שמאי המקרקעין דוד אייזנברג מחודש מרץ 2000, שנערכה עבור עיריית ירושלים. בסעיף 6 לחוות הדעת נאמר כי השמאי ערך ביקור בנכס ביום 1.2.2000 וקבע כי הפיצוי יחושב עבור זכויות בחנות. בסעיפים 1 ו-8. לחוות הדעת נאמר כי הנכס הינו חנות עם גלריה (יציע). לחוות הדעת צורפה תמונה שממנה, לדעת המשיב, ניתן ללמוד כי אין מדובר בדירת מגורים כי אם בחנות (נספח ה לתצהיר התשובה).

            ביום 23.11.2003 תיקן המשיב את השומה בהתאם לסמכותו לפי סעיף 85(1) לחוק (להלן - ההחלטה) וקבע כי הנכס הינו חנות ולכן יש לחייב את הנכס כנכס עסקי ותיערך שומה מתוקנת.  נימוקי ההחלטה, צורפו לתצהיר התשובה. בסיפא של ההחלטה נאמר כי ניתן להגיש השגה על ההחלטה בתוך 30 יום (נספח ז לערר; נספח ו לתצהיר התשובה). ההחלטה הומצאה למשרדו של עו"ד רבינוביץ ביום 26.11.2003. עו"ד רבינוביץ הודיע למשיב במכתב מיום 30.11.2003 כי העורר נפטר (נספח ח לתצהיר אבנר עמדי).

לטענת עו"ד רבינוביץ, ההחלטה לא הומצאה ליורשי העורר.

בתצהיר התשובה מסתמך המשיב גם על מסמכים נוספים שהביאו אותו לתקן את השומה לפי סעיף 85(1) לחוק, ביניהם מכתבים של עו"ד רבינוביץ, המוכיחים את טענת המשיב כי הנכס שהופקע הינו חנות ולא דירת מגורים, תצהיר של אבנר עמדי, שניתן בתמיכתו לביטול הפקעתו של הנכס, שבו דרש לחילופין, בסעיף 14 לתצהירו בה"פ 597/99, של בית המשפט המחוזי בירושלים, כי יינתן לו נכס חילופי. אין בתצהיר זה מאומה על כך שמדובר בדירת מגורים. בתשובתה של הוועדה המקומית להמרצת הפתיחה, בסעיפים 33-21, נאמר כי הנכס משמש כמחסן וכי סעיף 194 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, מאפשר מתן נכס חילופי רק במקרה שמדובר בבית מגורים ואילו הנכס משמש כמחסן, ולכן אין לתת לעורר דיור חילופי. ההליך בבית המשפט הסתיים בתשלום פיצוי לעורר בהתאם להמלצת וועדת הכספים של עיריית ירושלים מיום 3.9.2000, בגין נכס שהנו חנות (ראו נספחים  ח-יב לתצהיר התשובה וכן נספח ד לערר).

כמו כן הסתמך המשיב על הדברים שטען אבנר עמדי בפני פקיד השומה שקיבל את עמדתו (נספח ו לכתב הערר; נספח טז לתצהיר התשובה).

לא זו אף זו: בנספח ט לערר מודים חלק מהיורשים, שפנו בכתב למשיב, כי אבנר עמדי דיווח על מכירת הנכס כנכס עסקי וכך עשה גם כשמכר את הזכויות בנכס, למרות שבפועל, לטענתם, הנכס לא שימש לעסק של אבנר עמדי ולא של אחרים, אלא שימש למגורים של אבנר עמדי. על המכתב לא מתנוססת חתימתו של בעל הדבר, אבנר עמדי. (מכתבים מיום 18.42007 ומיום 31.3.2008, נספחים ט ו-י לערר).

לסיום, לפי פלט מחשב של מרשם האוכלוסין אבנר עמדי מעולם לא התגורר בנכס (נספח יח לתצהיר התשובה).

בתצהיר נוסף של גיל קובץ התוספו שני מסמכים. האחד, הסכם שומה לשנים 2002-1999, המוכיח כי הנכס לא מוסה על ידי מס הכנסה והוסכם כי הגביה בגין ההפקעה תהיה בידי המשיב (מש/1).

רק לאחר שהחלו בפעולות אכיפה בשנת 2006 התעוררו היורשים לפעולה, בין בעצמם ובין באמצעות משרדו של עו"ד ירון רבינוביץ (נספח טז).

הפעולות שנקט עו"ד רבינוביץ קודם להגשת הערר

5.         (1) ביום 7.8.2008 ביקש עו"ד רבינוביץ אורכה לאתר את כל המסמכים (נספח יא/1 לערר).

(2) ביום 4.9.2009 חזר עו"ד רבינוביץ ופנה למשיב עם אסופה של מסמכים הנוגעים לנכס, שממנו, לדעתו, ניתן להסיק כי הנכס לא הוגדר בדיעבד כדירת מגורים. בסיום המכתב הלין עו"ד רבינוביץ על חוות הדעת שעל בסיסה נעשה תיקון השומה (נספח יא/2 לערר).

(3) עו"ד רבינוביץ פנה במכתב נוסף ביום 11.2.2009 למשיב שבו נאמר כי מרשו פנה אליו לבחון אפשרות להגשת ערר על ההחלטה מיום 5.1.2009. למכתב צורפו עוד שני מסמכים, שלטענת עו"ד רבינוביץ לא עמדו לנגד עיניי המשיב. בנסיבות אלה סבר עו"ד רבינוביץ כי אין לנקוט בהליכי ערר בטרם שהמשיב יבחן את המסמכים ובטרם מוצתה האפשרות כי לאחר העיון בהם ישנה את החלטתו. עו"ד רבינוביץ גם הודה למשיב על הסכמתו לפגוש אותו ביום 16.2.2009 (נספח יא/3 לערר).

(4) במכתב מיום 17.2.2009 (נספח ב' לערר) כתבה נאוה תמיר, מנהלת מיסוי מקרקעין, ירושלים, כי ההחלטה מיום 5.1.2009 אינה תשובה בהשגה, שכן הזמן להגשת השגה ולתיקון השומה חלף. יחד עם זאת לאור מכתבו של פקיד השומה, הוחלט לבדוק עמו נתונים מסוימים ולאחר סיום הבדיקה יחזרו לעו"ד רבינוביץ.

(5) במכתב של נאוה תמיר, מיום 3.3.2009 כתבה נאוה תמיר כי ניתן לעורר הארכת מועד להגשת השגה עד ליום 31.3.2009, תוך הדגשה כי ההחלטה מיום 1.5.2009 [הכוונה להחלטה מיום 5.1.2009 - מ' ר'], אינה תשובה להשגה, שכן הזמן להגשת ההשגה תם וכך גם הזמן לתיקון השומה. אף כאן נאמר כי ההחלטה מיום 5.1.2009 אינה תשובה בהשגה, שכן הזמן להגשת השגה ולתיקון בשומה חלף. יחד עם זאת לאור מכתבו של פקיד השומה, הוחלט לבדוק עמו נתונים מסוימים ולאחר סיום הבדיקה יחזרו לב"כ העורר. כך גם נאמר במכתבים נוספים מהימים 17.2.2009 ו-3.3.2009. בשני מכתבים אלה נתנו אורכות להגשת הערר, תוך שמירה על הטענה כי הזמן חלף. האורכה האחרונה ניתנה עד ליום 30.6.2009.

עיכוב הדיון בערר